כשהעולם מתקשה, הלב לא חייב להתקשות איתו: על רכות כדרך חיים

"עיניים טובות - זה כל מה שצריך כדי לרפא עולם שבור." זה מסר מחבק שפעם עלה והסביר בשבילי את כל מה שצריך לדעת על העולם ועל המקום שלי בתוכו.

אני חושבת שאנחנו קצת טועות לגבי רכות.

אנחנו מדמיינות אותה במקומות שבהם קל להיות רכות. כשאנחנו עייפות ומרשות לעצמנו לנוח. כשאנחנו עצובות ונותנות לעצמנו לבכות. כשאנחנו עושות משהו נעים בשביל עצמנו, מורידות הילוך, נושמות.

אבל מבחינתי, העניין האמיתי של רכות נמצא דווקא במקומות הכי פחות רכים שלנו כלפי עצמנו. את בוודאי מכירה את המקומות האלה.

יש סיפורים שאת כבר משננת בעל פה. תסריטאית מדופלמת בחסות המיינד, החרדה והטראומה. רעש מסביבך ובתוכך, ואת הולכת במעגל סגור, שופטת את עצמך לחומרה כשופטת בג"ץ.

כששוב נפלת לאותו בור שכבר נשבעת שלמדת לזהות מקילומטר. כשהסכמת ורצית ונתת את עצמך, ונשארת במקום שכבר ידעת שלא טוב לך ולשניכם. ובכל הפעמים שנאחזת. כשאת מסתכלת על החיים שלך וחושבת: בחייאת, איך אני עדיין כאן?

ופה עיניים טובות יכולות לרפא עולם. הן יכולות לרפא אותך. וזה לא העולם שמביט בך - זה המבט שלך. ואז לאסוף סביבך את מי שזוכרת לראות אותך ככה, כשאת שוכחת. כל אחת צריכה אחת.

אני לא מדברת על הרכות היפה והפוטוגנית, אלא על הרכות שצריך לגייס דווקא כשמתחשק לתת לעצמך בראש.

אבל העניין עם רכות הוא שגם היא לא באה בכוח. היא לפעמים נכנסת ברווחים, בין רגע של אחיזה חזקה לרגע של שמיטה מוחלטת, ואז היא מתרחבת עם כל נשימה ותנועה.

אנחנו חיות בתקופה רועשת מאוד.

לא רק בגלל החדשות, הרשתות או העולם המטורף שאנחנו חיות בתוכו, אלא גם מפני שהוא פשוט קשוח. נקודה.

יש רעש כמעט סביב כל בחירה שאנחנו עושות.

מה נכון. מה בריא. מתי הגיע הזמן לעזוב. מתי צריך להילחם. איך נראית זוגיות טובה. איך נראית אישה חזקה. איך צריך לנהל עסק. כמה צריך להרוויח. מה נחשב הצלחה. איך צריך להתמודד עם משבר. כמה זמן "נורמלי" להיות עצובה. מתי כבר הגיע הזמן להתקדם.

שומעת את הרעש הזה ושוכחת את עצמך בתוכו?

אני מאמינה מאוד באינטואיציה, שהיא מצפן טהור. נקי, צלול, כמו מים של מעיין זך שפגשת אחרי שנים שהלכת במדבר. אבל גם כאן אני לא מדברת על איזה קול מיסטי שיורד מהשמיים עם הוראות הפעלה. האינטואיציה מדברת איתך, איתי, בדברים הכי פשוטים שיש - ולא באיזה הבזקי הארה בפסגת ההר.

הרבה פעמים האינטואיציה שלנו הרבה פחות דרמטית.

אם את יודעת שלא, את יודעת שלא. השאלה היא אם את סומכת על עצמך לעמוד מאחורי הלא.

הפחד צועק. הצורך באישור יכול לצעוק. ה"מה יגידו" צועק. התבניות, ההרגלים - כולם מדברים.

האינטואיציה, לעומת זאת, יכולה להיות לחישה רכה ועדינה: אני איתך. את בכיוון. עכשיו לאחור. עכשיו קדימה. עכשיו לא לעשות כלום זה מושלם, בדיוק ככה.

וכדי לשמוע אותה לא צריך להצטייד באיזה כלים מיוחדים. רק להסכים להוריד את הפרשנות ולהישאר בנוכחות אוהבת כלפי עצמך, כזו שרוצה בטובתך.

צריך גם להסכים שאין לנו כרגע תשובה. וזה קשה. את רוצה לדעת. גם אני רוצה לדעת.

אבל כרגע יש רק את הדבר שאני מרגישה. השקט שנוצר לי בתוך עולם של חוסר ודאות.

ושם הרכות הופכת מבחינתי להקשבה.

לא למה שהייתי רוצה לשמוע.

לא למה שיהיה הכי נוח.

לא למה שאנשים אחרים חושבים שנכון בשבילי.

למה שיש.

רכות לא מבקשת מאיתנו להיות פחות חדות.

היא גם לא מבקשת לסלוח על הכול ולתת למערכות יחסים להישאר כפי שהן בשם הרכות ורעיונות נאצלים אחרים. אולי היא רק מבקשת שהכאב שפגש אותנו לא יהפוך באופן אוטומטי לכאב שאנחנו מעבירות הלאה.

כי עולם שבור לא נרפא רק במקומות הגדולים שבהם מתקבלות החלטות משנות חיים. הוא נרפא גם בתוך מבט רך פנימה והחוצה. בתוך שהייה שרואה את המכלול. בתוך היכולת לשנות נקודת מבט ולהבין שהאדם שמולנו לא תמיד הוא האויב, שאני לא האויבת, ושלא כל מפגש צריך להסתיים כשמישהי מנצחת ומישהי מפסידה.

אולי בגלל זה אני חוזרת שוב ושוב למילה הזאת.

רכות.

לא כי הכול נעים או חיובי. תבעטי בכל הדלתות כמה פעמים שאת צריכה.

יש הרבה על מה לבעוט.

אבל אם אפשר, תדעי

שאת עושה הכול

בשביל עצמך.

עכשיו זה ככה.

ברגע הבא זה יכול להיות צעד חדש לגמרי.

תישארי פתוחה. ורכה. התנועה היא התשובה.

מחפשת את המטפלת שמתאימה לך?

בבריאה תוכלי להכיר מאות נשות טיפול בגישות שונות ולמצוא את הליווי המתאים לצרכים שלך.