ויקה רבע

הכלים והעמודים שלי:

​לא משנה אם אקח מחט, מוקסה או צעיף ריבוזו, אם ידיי ישמנו את השרירים והעור שלך, אם נדבר במסגרת פסיכותרפיה או עיבוד אובדן, תמיד נצעד יד ביד לעבר נקודת המנוחה. ואם נמצא אותה, מי המלח עצמם ידחפו אותך לאן שצריך.

​אין מתכונים מוכנים במרחב הלימינלי, אבל יש בי משהו שאפשר לסמוך עליו:

​

עדות: אני לא מרפאת או מתקנת אותך. אני מסתכלת עליך מהנוכחות העמוקה שלי ברגע ומכבדת את המקום שלך.

אימהות ארכיטיפית של ״אמא אדמה״: מרחב של קבלה ללא תנאי. האדמה לא צריכה שלמות; אני מקבלת אותכם כפי שאתם ורואה את הפוטנציאל שלך לשלמות עוד יותר גדולה ואת הדרך לעצמי האמיתי.

חוסן בערפל: מעבר הוא תמיד פחד מהלא נודע ומלנכוליה קיומית. אני עוזרת לך לעמוד בתהום הזו, בהסתמך על הקשר שלנו.

החזקה עדינה: אחזיק את החלל כל עוד צריך, כך שאחרי ש"כל המחברות מלאות בכתיבה", יישאר רק ריק האפשרויות, ואפשר יהיה לנשום.